כיום, הדמיית מגע – ובפרט של מרקמים – עדיין נמצאת הרחק מיישום מלא. מערכות האפטיות (חוש מישוש מלאכותי) מסתמכות בעיקר על מנועים רוטטים פשוטים כדי לספק תחושת מגע, למשל בכפפות האפטיות או זרועות רובוטיות, כדי לאפשר תחושת אחיזה בסיסית. אך כשזה מגיע להרגיש את המרקם של בטון מחוספס לעומת משי חלק – הפער הטכנולוגי ניכר.

פרופ’ צלניק-מנור מפתחת פתרונות חדשניים שמטרתם לדמות את התחושה של משטחים אמיתיים. באחד הניסויים, הקבוצה שלה יצרה טאבלט עם מערכת מבוססת לחץ אוויר (בדומה לשולחן הוקי-אוויר), במטרה לבחון האם ניתן "להרגיש" תמונות – במיוחד עבור אנשים עם עיוורון. אך התברר כי קשה מאוד להבין סידור מרחבי מורכב דרך מגע בלבד. למרות זאת, הממצאים תרמו להבנה עמוקה יותר של התחום.

ניסוי מבטיח נוסף כלל פיתוח של "עכבר מישושי" – מכשיר קטן בצורת עכבר מחשב, שעל פניו שורות של פינים רוטטים. הפינים האלו מספקים תחושות שונות כאשר האצבע נעה עליהם, והמשתמשים מסוגלים לחוש ולזהות טקסטורות שונות, הודות ליכולת של המוח להשלים את התחושה על סמך תנועה ומגע.

במהלך בדיקות, המשתמשים התבקשו לזהות טקסטורות – פעם באמצעות המכשיר ופעם באמצעות דגמים פיזיים שהודפסו בתלת־ממד. התוצאות הראו ש־86% הצליחו לזהות נכונה את הטקסטורות דרך המכשיר, לעומת 97% עם המשטחים הפיזיים. הזמן שדרש זיהוי דרך העכבר היה כשתי דקות – כפול מהזמן שדרש המגע הישיר. ובכל זאת, מדובר בהישג משמעותי: הוכח שניתן להעביר תחושת מרקם מורכבת באמצעים וירטואליים.

אחת מההבטחות הגדולות של הטכנולוגיה הזו היא בעולם הרפואה – ובפרט בניתוחים לפרוסקופיים (זעיר-פולשניים), שם כיום המנתחים מסתמכים רק על ראייה כדי להבחין בין רקמות. שילוב של תחושת מגע עשוי לשפר באופן דרמטי את הדיוק, להפחית סיבוכים, ולשנות לחלוטין את תחום הכירורגיה.

העתיד של המגע רק מתחיל

ככל שהמחקר מתקדם, כך מתקרבת האפשרות שבעתיד, עולם הדיגיטל יציע לא רק ראייה ושמיעה – אלא גם תחושת מגע. למרות שמדובר במשימה שדורשת עשרות שנים של מחקר, פרופ’ צלניק-מנור סבורה שמקומה הטבעי של המשימה הזו הוא באקדמיה – ובעיקר בטכניון.

"לעבוד על בעיות שהפתרון להן צפוי רק בעוד 20 או 30 שנה – זו המשימה של האקדמיה," היא אומרת. "בעוד שהתעשייה מונעת על ידי מטרות קצרות-טווח, לנו כחוקרים בטכניון יש את הזכות והאחריות לעסוק בשאלות העמוקות באמת."